זכויות יוצרים מקימות הגנה לבעליה של יצירה, ומונעות שימוש ביצירה ללא הסכמתו. מדובר בהגנה על דרך הביטוי של היצירה ולא על הרעיון עצמו.

החוק הישן – חוק זכויות יוצרים 1911

חוק זכויות יוצרים 1911 הסדיר את דיני זכויות היוצרים עד למחצית שנת 2008. החוק קבע רשימה סגורה של יצירות המוגנות בזכויות יוצרים. כמו כן קבע החוק כי רק יצירה דרמטית צריכה להיות מקובעת "בכתב או בדרך אחרת" כדי להיות מוגנת בזכויות יוצרים. החוק הישן לא התייחס לדרישת הקיבוע בסוגי יצירות אחרות, ולכן, בנוסחו דאז, יצר החוק עמימות. כתוצאה מכך, הפסיקה לגבי דרישת קיבוע כתנאי להגנת זכויות יוצרים, הייתה בלתי אחידה.

כך בפרשת Tele Event Ltd  נ' ערוצי זהב ושות' (ע"א 2173/94), קבע בית המשפט כי היות וזכויות יוצרים אינן נרשמות בדומה לקניין רוחני אחר כמו סימני מסחר וכדומה, דרישת הקיבוע (בכתב, בהקלטה וכולי) מאפשרת ליצירה להוכיח את קיומה.

לחילופין, בפרשת בר שירה נגד סופר (ה"פ 323/60), נקבע, כי אין לשלול את הגנת זכויות יוצרים על הרצאה בגלל שלא עלתה על הכתב.

ולחילופי חילופין, בפרשת רחל בריב נגד מגדלור מרכז לתאורה מודרנית בע"מ (ע"א 414/84 ) העיר בית המשפט, שהרצאה בעל פה לא תהיה מוגנת על ידי זכויות יוצרים.

הרצאה שהועלתה ברישומים ובמצגת הינה יצירה מוגנת בזכויות יוצרים

נושא זכויות היוצרים בהרצאות, התגלגל לפתחו של בית המשפט העליון במסגרת ערעור, ובעתירה לדיון נוסף.

הפרשה החלה בהגשת תביעה לבית המשפט המחוזי, שעילתה הפרת זכויות יוצרים בהרצאות. את התביעה הגיש מרצה לנזיקין נגד תלמידו לשעבר שלטענתו כתב ספר בדיני נזיקין, שחלקים ממנו הועתקו מהרצאותיו של המרצה. בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי הרצאות הינן יצירה שמוגנת על פי החוק.

בית המשפט המחוזי קבע כי הרצאה היא יצירה ברת הגנה, זאת למרות שעל פי חוק זכויות יוצרים 1911 (שהיה בתוקף), הרצאה לא נרשמה  כיצירה שיש להגן עליה. הנתבע ניסה לטעון שהרצאות שניתנו על ידי המרצה היו בעל פה, ומאחר והן לא נכתבו או הוקלטו, הן לא היו מוגנות על פי חוק הגנת זכויות יוצרים.

בית המשפט לא קיבל טענה זו ופסק, שדי בכך שההרצאות ניתנו באמצעות מצגות כתובות ורישומים שהכין המרצה וחילק לתלמידיו  – כדי לחסות תחת הגנת זכויות יוצרים.

הערעור שהוגש על פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי ההרצאות נהנות מזכויות יוצרים, וכי זכויות אילו הופרו בכך שההרצאות הועתקו ללא הסכמה. בית המשפט הדגיש כי המערער היה נגיש להרצאות והן הועתקו בחלקן לתוך ספרו.

פסק הדין קבע כי למרות שהחומר המשפטי בדיני נזיקין הוא ברשות הציבור, עשה המערער שימוש בניתוח המשפטי של המשיב, והעתיק חלקים מהותיים מההרצאות. כמו כן נקבע כי ספרו של המערער פורסם למטרות כלכליות ויש בו כדי לפגוע במשיב.

על החלטה זו הוגשה עתירה לדיון נוסף אולם זו נדחתה. נקבע שוב, כי למרות שהחוק אינו קובע באופן מפורש שעל הרצאה יש זכויות יוצרים, הרצאה נחשבת ליצירה ספרותית, והעלאתה על כתב באמצעות מצגות ורישומים של המרצה עצמו, כפי שאושר בערכאות הקודמות, מאפשרת לה להיות מוגנת בזכויות יוצרים, כך שאסור להעתיקה.

החוק החדש – חוק זכויות יוצרים תשס"ח – 2007

עד לחקיקת החוק החדש בנושא זכויות יוצרים, הייתה אי בהירות בכל הקשור לדרישת הקיבוע של יצירה, כתנאי לתוקף של הגנת  זכויות יוצרים. חוק זכויות יוצרים החדש קבע כי דרישת הקיבוע של היצירה מהווה תנאי להגנת זכויות יוצרים.

החוק החדש קובע כי כדי שיצירה (כולל הרצאות) תהיה מוגנת בזכויות יוצרים, עליה להיות "מקובעת בצורה כלשהי". דרישה זו מתיישבת עם העיקרון בדיני זכויות יוצרים, לפיו, ההגנה ניתנת רק על דרך הביטוי של רעיון.

עם זאת, החוק החדש לא קבע באילו אמצעים צריכה להיות היצירה מקובעת, ובעניין זה קיימים חילוקי דעות בין המלומדים. יש הרואים בדרישת הקיבוע על פי החוק דרישה מהותית, כלומר יש לקבע את היצירה באופן מוחשי ממשי על ידי הקלטה, כתב, וכולי. ויש הסבורים מנגד, כי מדובר בדרישה ראייתית בלבד, כך שקיבוע של יצירה יכול להיעשות באופן גמיש בכל דרך וגם בעל פה.

על פי ההלכה שקבע בית המשפט העליון בפרשת איתן ענבר נגד אסף יעקב שפרטנו לעיל, מספיק מינימום של "ראשי פרקים" או "מצגת" כדי להוכיח את קיבעון היצירה ואין צורך בכך שהיצירה תהא כתובה.

הדין מאפשר למשתמשים שונים לעשות שימוש ביצירה באופן הוגן, כגון שימוש לצורך לימוד עצמי, עם זאת, החוק אוסר על שימוש מסחרי בסיכומים של מרצים ופגיעה בזכויות היוצרים שלהם.

.