העלייה הניכרת בתפוצתם ובשימושם של מחשבים אישיים במהלך השנים האחרונות, העלתה גם את שאלת ההגנה המשפטית על תוכנות מחשב.

באופן עקרוני, עד לשנת 2007 הבסיס החוקי להגנה על זכויות היוצרים של תוכנות מחשב היה חוק זכויות היוצרים האנגלי משנת 1911, ופקודת זכויות יוצרים המנדטורית משנת 1924, אשר מטבע הדברים לא התייחסו ישירות לסוגיית זכויות היוצרים בתחום המחשוב.

עם זאת, לאורך השנים בתי המשפט בישראל הכירו ומכירים בתחולתם של כללי זכויות היוצרים על תוכנות מחשב, והכרה זו באה לידי ביטוי בשנת 2007, בשעה שכנסת ישראל אישרה את חוק זכויות יוצרים 2007, אשר הגדיר באופן פורמאלי את אופן הקצאת זכויות יוצרים בתחום המחשוב.

מה החוק אומר?

החוק משנת 2007 קובע מפורשות, כי "לענין זכות יוצרים, דין תוכנה של מחשב כדין יצירה ספרותית כמשמעותה בחוק זכות יוצרים, 1911. בפקודה זו, "תוכנה של מחשב" – בין שהיא תכנית מקור ובין שהיא קוד יעד".

משמעות הדבר בפועל, היא שתוכנת מחשב כלשהיא, אשר יוצרה לא ויתר באופן מפורש ובהתאם לנהלים הקבועים בחוק על זכויות היוצרים שלו במסגרתה, עודנה מוגנת תחת חוק זכויות יוצרים, כאשר שימוש שלא כדין בתוכנה, וללא אישור מהיוצר או מנציגו, חושף את המשתמש לתביעות כספיות בסכומים גבוהים.

יש לציין בהקשר זה, כי על אף שמטבע הדברים כל תוכנת מחשב מהווה בפועל רצף של פעולות, ובמקרים רבים שילוב של תוכנות זעירות ושורות קוד מרובות, הרי שבמסגרת מספר פסיקות שונות נקבע, כי לעניין שאלת זכויות היוצרים, לא ניתן להגיש תביעות פרטניות בשל הפרה של כל רכיב ורכיב בתוכנה, וכי יש להתייחס לתוכנת מחשב, אשר נועדה למטרה מסוימת ופועלת אך לשם כך, כרכיב אחד, המזכה לפיצוי יחיד בגין הפרת זכויות היוצרים, וזאת בהתאם לאופי ההפרה ולמידת הנזק שנגרם ליוצר התוכנה.

מקרי בוחן

במסגרת הליך משפטי ע"א 592/88, שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, קבע בית המשפט, כי אין מקום להטיל מספר תשלומי פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים אחת, וזאת ללא קשר למספר הפעמים בהם ההפרה בוצעה, אלא רק למספר התוכנות אשר זכויות היוצרים שלהן הופרו.

דהיינו, בית המשפט קבע כי לעניין חובת הפיצויים, אין מקום להפריד בין הפרת זכויות יוצרים של רכיבים שונים באותה התוכנה, שכן מדובר בסוג אחד של הפרת זכויות יוצרים, ותו לא.

במסגרת הליך משפטי נוסף, ע"א 2392/99, אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסבטון בע"מ, הוסיף והבהיר בית המשפט, כי הסוגיה הרלוונטית לשאלת ההפרדה בין הרכיבים השונים של התוכנה היא שאלת תפקודו העצמאי של כל רכיב ורכיב.

במסגרת הדיון שלהלן, בית המשפט בדק ומצא כי הרכיבים השונים של אותם התוכנה אינם יכולים לפעול בצורה נפרדת, ומשכך נקבע כי הפרת זכויות היוצרים לא התקיימה כלפי לכל רכיב ורכיב, אלא רק כלפי המוצר המוגמר – התוכנה בשלמותה.

כמו כן, במסגרת הליך משפטי ע"א 139/89, הרפז נ' אחיטוב, הבהיר בית המשפט כי ההגנה הניתנת לתוכנת מחשב על סמך זכויות היוצרים שלה, אינה תקפה רק על העתקה, שכפול או השגה במרמה של קוד התוכנה המוגמר, אלא גם על שלבי התכנון, הבדיקה והאפיון של התוכנה.

מסיבה זו, על מנת להגיש תביעה בתחום הפרת זכויות יוצרים של תוכנת מחשב, אין חובה להוכיח שההפרה מתייחסת לאופן פעילותו של המוצר המוגמר, וזאת כל עוד הוכח כי מאפיינים מסוימים של התוכנה הועתקו ללא רשות, מה שמקנה עילה לתביעה.