זכויות יוצרים – זכות מוסרית

זכות מוסרית

זכות מוסרית

חוק זכות יוצרים, תשס”ח-2007, אשר מגדיר באילו מקרים מוענקת ליצירות מקוריות הגנה מטעם זכויות היוצרים, כולל בחובו זכות נוספת, “זכות מוסרית”, אשר עומדת לרשותו של יוצר היצירה באופן אוטומטי, ובנוסף להגנה על זכויות היוצרים שברשותו כפי נקבע בחוק.

בעוד שבמרבית המקרים, המונח “זכות מוסרית” מתייחס לתפיסה חברתית המתקיימת מחוץ לגבולות החוק, הרי שבמקרה זה, זכותו המוסרית של היוצר על יצירתו מוכרת על ידי החוק, ומשכך הינה בעלת תוקף משפטי מלא, בדומה לשאר סעיפי החוק.

מהי זכות מוסרית במסגרת חוק זכויות יוצרים?

סעיף 46 לחוק קובע, כי לכל יוצר של יצירה אומנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוזיקלית או יצירה ספרותית קיימת זכות מוסרית אישית על יצירתו, וזאת בהיקף אשר נקבע בהתאם לנסיבות העניין. כמו כן, הסעיף קובע כי אין לבצע ביצירה כל פעולה פוגענית, סילוף או פגם אחר, אשר עלולים לפגוע במידה ניכרת בשמו הטוב של היוצר או בכבודו.

בניגוד להגנת על זכויות היוצרים של היוצר, אשר מהווה הגנה כלכלית וניתנת להעברה גם לכל גורם אחר, על פי רצונו של יוצר היצירה, הרי שבמקרה של זכות מוסרית מדובר בזכות אישית שאינה כלכלית, ומשכך על פניו אין אפשרות להעבירה לגורם אחר. עם זאת, ובדומה לזכויות יוצרים, תוקפה של הזכות המוסרית אף הוא מוגבל בזמן, וחל במרבית המקרים לתקופה של 70 שנה ממות היוצר.

זכות מוסרית תקפה

מטרתה של הזכות המוסרית במסגרת חוק זכויות היוצרים, היא להכיר במה שמכונה “זכות האבהות” של היוצר על יצירתו, וזאת ללא קשר לשאלה האם הזכות להפיק רווח כלכלי מהיצירה (מטעם ההגנה על זכויות היוצרים) עודנה בבעלותו של היוצר, או שמא הועברה לידי גורם אחר.

מסיבה זו, בכל מקרה בו נעשה שימוש פוגעני ביצירה אשר מביא לפגיעה בשמו הטוב, בכבודו או במהימנותו של היוצר, מדובר בפגיעה בזכותו המוסרית, ובעילה להגשת תביעה משפטית בדרישה לפסיקת פיצויים לטובתו.

חשוב לציין עם זאת, כי הזכות המוסרית אינה תקפה בכל יצירה מקורית, כאשר במקרים בהם היצירה נוצרה במסגרת “תאגידית”, כגון תוכנה או משחק מחשב, הזכות המוסרית של היוצר על יצירתו אינה מתקיימת. בסופו של דבר, מדובר בזכות סובייקטיבית, אשר שאלת הפרתה נקבעת באופן פרטני ובהתחשב באופי היצירה ובאופי ההפרה.

דוגמה לפסיקה בנושא

במסגרת  ת”א 6157/04, נידונה בבית המשפט המחוזי בירושלים תביעתו של דוד דבש, אשר מוכר בכינויו “דוד הכי טוב”, כנגד  חברת “ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע”מ”. הנתבעת יצרה קמפיין פרסומי הכולל התייחסות לאדם ששמו “דוד הכי טוב”, אשר מסתמך בכל צרותיו בחיים על חברת הביטוח שלו.

במסגרת התביעה טען התובע, כי הסלוגן “דוד הכי טוב” הומצא על ידו במהלך ימי חזרתו בתשובה, וזאת במטרה להדגיש את הסתמכותו על אלוהים בכל מאפיין בחייו. לטענת התובע, חברת הביטוח, וכן יוצרי הקמפיין והשחקן המגלם את הדמות בפרסומת, הפרו את זכותו המוסרית על הסלוגן “דוד הכי טוב”, אשר במקור נועד להדגיש את חשיבות ההסתמכות הבלעדית על האל, וזאת למטרות פרסומיות וללא הסכמת התובע.

במסגרת הפסיקה, אשר ניתנה במהלך שנת 2006, קבע בית המשפט כי הנתבעים אכן הפרו את זכותו המוסרית של מר דבש על הסלוגן המדובר, כאשר השימוש בו לצורך פרסום חברת הביטוח היווה עיוות כוונתו המקורית של התובע, ומשכך פגיעה בזכותו המוסרית. לאור האמור, בית המשפט הטיל חובת פיצויים על הנתבעים, בסכום שנקבע בשנת 2008 על סך 40,000 ₪.

.