במהלך השנים האחרונות, בד בבד עם העלייה המטאורית בתפוצתה של רשת האינטרנט, והנסיקה בהיקף השימוש הציבורי בה, עולה לכותרות חדשות לבקרים התופעה הנרחבת של הפרת זכויות יוצרים על גבי הרשת, כאשר הפרות מסוג זה יכולות להתרחש ביחס לכל סוג של תוכן מקורי (לרבות מאמרים, שירים, סרטוני וידאו ועוד), המצוי על גבי הרשת.

חשוב לזכור ולהדגיש, כי עצם העלאתו של תוכן המוגן בזכויות יוצרים לרשת אינה מהווה משום "ויתור" על זכויות היוצרים, המוקנות ליוצר המקורי בהתאם לחוק זכויות יוצרים התשס"ח-2007.

מסיבה זו, הפרת זכויות יוצרים באינטרנט מהווה הפרת זכויות יוצרים לכל דבר ועניין, ומשכך המפר חשוף לסנקציות משפטיות ולתביעה אזרחית מטעם הצד הנפגע.

האם כל הפרת זכויות יוצרים באינטרנט מקנה עילה אוטומטית להגשת תביעה כנגד המפר?

אחת השאלות הנפוצות בסוגיה זו, היא האם הפרה חד פעמית של זכויות יוצרים ע"י אתר אינטרנט כלשהו מהווה לכשעצמה עילה להגשת תביעה אזרחית מטעם בעל הזכויות, או שעל מנת להיות זכאי לפיצויים כספיים, מחובת בעל הזכויות לפנות ראשית לבעל האתר, בו נעשה השימוש שלא כדין ביצירה, ולדרוש את הסרתה בטרם נקיטת הליכים.

בבואו לדון בתביעות מסוג זה, ומאחר וחוק זכויות יוצרים הישראלי אינו מתייחס במפורש לסוגית זכויות היוצרים באינטרנט, בית המשפט מסתמך לרוב על הנוהג המשפטי המקובל בעולם, ובפרט על הפסיקה בארצות הברית.

אחת מעקרונות הפסיקה בארה"ב, המוכר בשם "הודעה והסרה", קובע כי מאחר ומטבע הדברים, לא תמיד בעל האתר אחראי במישרין להעלאת התוכן (במיוחד שמדובר באתר חברתי, כדוגמת פורום או בלוג ציבורי), או מודע להפרת זכויות היוצרים, הרי שבעל האתר לא ישא באחריות להפרת זכויות היוצרים ככל שלא נמסרה לו הודעה מוקדמת בדבר ההפרה האמורה.

עם זאת, ומשעה שבעל האתר קיבל הודעה כאמור, מחובתו להסיר במיידית כל קישור ליצירה המקורית, ולמנוע כל אפשרות לעשות בה שימוש. במידה ובעל האתר לא פעל כנדרש, ואף שהמידע הובא לידיעתו, הרי שהדבר עלול לשמש אף כעילה להחמרה בעונש, ולפסיקת פיצויים מוגדלים לחובתו ולטובת בעל הזכויות ביצירה.

מתי בעל אתר יוגדר כבעל אחריות להפרת זכויות יוצרים, גם במידה ולא קיבל התראה מוקדמת?

מאחר וכאמור, חוק זכויות היוצרים הישראלי אינו עוסק בסוגיה זו במפורש, הרי שהפסיקה הישראלית מסתמכת במידה רבה על הנוהג הבינלאומי המקובל, אשר שואב ממספר מקורות שונים, ולרבות הפסיקה בארה"ב. משכך, לא ניתן להגדיר "במדויק" כיצד בית המשפט יפסוק בכל מקרה ומקרה, ובמיוחד שמטבע הדברים, השופט נדרש גם להפעלת שיקול דעת, בהתאם לנסיבות הספציפיות של המקרה.

עם זאת, במהלך שנת 2011 התקבל בישראל פסק דין, אשר מהווה כיום מעין "נקודת משען", המגדירה בכלליות את העמדה המשפטית בסוגיה שבנדון. הפסיקה ניתנה ביחס לתביעה שהוגשה מטעם אגודת "א.ל.י.ס" (אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות), כנגד אתר "רוטר נט", וזאת בגין מספר אירועים שונים, במהלכם פרסמו גולשים באתר קישורים להורדות של תוכן המוגן בזכויות יוצרים, ללא ידיעת מפעילי האתר.

במסגרת פסק הדין, קבע בית המשפט כי ככלל, אתר אינטרנט לא ייחשב כאחראי להפרת זכויות יוצרים שלא היה מודע לה, ואף לא יחויב בפיקוח מתמשך על התוכן המועלה לאתר שלא מטעמו. עם זאת, נקבע כי קיימים שני חריגים, בגינם אתר יוחזק כאחראי להפרת הזכויות – במידה והאתר מעודד גולשים להפר זכויות יוצרים, ובמידת ואופיו של האתר עצמו מוקדש להפרת זכויות יוצרים, אף ללא מעורבות ישירה של בעל האתר.